הציורים של אסתר גנסייה
   
לא ניתן להציג ולתאר את העולם, את קיומו של האל, או היעדרו. יש כאן יותר מאיסור - מדובר בחוסר יכולת. הציור אינו מסוגל להעתיק את המציאות, מבלי שיזייף אותה. אבל אי-יכולת זו, מהרגע שהיא נתפסת בתודעה, מהווה את המקור לכל כוחות היצירה. הסימנים אינם דומים לעולם ויחד עם זאת, הם האלמנט היחיד המסוגל להכיל את הפנים ולרשום את גבולותיו. מבין כל הסימנים האלה, משמעותי הוא שאותיות אלף-בית עתיק מאוד, האלף-בית העברי, צופנות בחובן את הכוח לסמן את הסוד האלוהי. אנו עושים שימוש יום-יומי בסימנים. זהו שימוש חפוז, נטול תשומת-לב, שימוש שטני. אך לטפל בסימנים, בצורתם, באופיים הנסתר, הוא לעשות בהם שימוש סמלי, אשר טווה, או חוזר וטווה את מהות העולם. מחבר בינינו, או שב ומחבר אותנו זה לזה: זוהי המשמעות של לשמור ולטפל בעולם ובנו. אלמנט הטיפול והשמירה הטמון בסימנים, דורש מזה המקדיש עצמו לכך, מצפון ודייקנות: זהו האתגר שבאומנות, באומנות שאינה באה לשמש כקישוט, אל כפיענוח, כחקירה. לצייר ציורים, לחיות בחברתם, פירושו להיכנס לשדה הסוד, האנִיגמָה, והמטיב שבכוחם של הסימנים, בסדרם וברוחם הסימלית (בדיוק כפי שמדברים על רוח המוסיקה). בין אם מדובר באותם ריבועים מאגיים אשר במאוזן, במאונך, או באלכסון, מציעים לפעולת הפיענוח ערך זהה, משקל זהה. בין אם מדובר בשילוש של אלמנטים מהותיים, כל אחד מהם מסומל באות משלו, שהחיבור והשילוב בין הריבועים יוצר את הבריאה. בין אם מדובר באות בודדת (ב), כמייצגת את בריאת העולם. בין אם מדובר במלאכים, אשר הקבלה מפענחת את שמם על סמך רצף פסוקים מסויימים בספר "במדבר". יופיים של ציורים אלו אינו בלתי נפרד מכוחם. כל הציורים כולם, הם כר נרחב של עוצמה, של סופות אנרגיה מעוררת – כלומר, בהגדרה המדוייקת זהו נשוא אומנות הציור: במידה והיינו יודעים לדאוג לעולם ולעצמנו מבעד לרושם המזוייף שבייצוג הטמא והחילוני של: הסנה הבוער, השיער ושערי שמים
 
אבל מי רואה זאת, מי יודע לראות זאת? דון-קישוט אולי, שהיה לבטח איש הטוּב. האם תוכלו לפענח את
 
*מבטו של איש הטוּב? אן פ. גרֵטַה
 
   
סופרת. ספריה יצאו בהוצאת גראסֶה
*
בין ספריה ניתן למנות את ספינקס, שמים מימיים, הפירוק, בהיעדר יום, וכה פרס מדיסיס